מִיקָה אָהֲבָה מְאוֹד לְשַׂחֵק עִם כָּל הַיְּלָדִים בַּגַּן. הִיא הָיְתָה מַחְלֶקֶת חִבּוּקִים, מַחְלִיפָה קְשָׁתוֹת לַשֵּׂעָר, וּמַדְבִּיקָה חִיּוּכִים עִם מַדְבֵּקוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת.
יוֹם אֶחָד, בְּאֶמְצַע זְמַן צִיּוּר, הִיא הִתְחִילָה לְגָרֵד בָּרֹאשׁ.
בַּהַתְחָלָה קְצָת. אַחַר כָּךְ יוֹתֵר.
"מִיקָה, אוּלַי יֵשׁ לָךְ אוֹרְחִים עַל הָרֹאשׁ," אָמְרָה הַגַּנֶּנֶת רוֹנִי.
"אוֹרְחִים?" שָׁאֲלָה מִיקָה.
"כָּאֵלֶּה שֶׁקּוֹפְצִים, מְטַיְּלִים בֵּין שִׁעֲרָה לְשֶׁיַּעֲרָהּ, וְשָׁרִים שִׁירֵי גֵּרוּד קְטַנִּים."
מִיקָה חָשְׁבָה שֶׁזֶּה דַּוְקָא מַצְחִיק, אֲבָל גַּם קְצָת מֵצִיק.
בַּבַּיִת, אִמָּא לָקְחָה מִבְרֶשֶׁת מְיֻחֶדֶת, שֶׁמַּזְמִינָה אֶת הָאוֹרְחוֹת הַחֲמוּדוֹת לָצֵאת לְטִיּוּל מִחוּץ לָרֹאשׁ.
הִיא סִפְּרָה לְמִיקָה שֶׁהֵן לֹא רָעוֹת – הֵן פָּשׁוּט מְחַפְּשׂוֹת מָקוֹם חַמִּים לִישֹׁן.
"אֲבָל זֶה הָרֹאשׁ שֶׁלִּי," אָמְרָה מִיקָה, "וְהוּא שַׁיָּךְ לִי!"
אָז הִיא עָזְרָה לְאִמָּא לְהִסְתָּרֵק, לִרְאוֹת אֵיךְ הַשְּׂעָרוֹת נִפְתָּחוֹת כְּמוֹ שְׁבִיל בְּג'וּנְגֶּל קָטָן, וְהַכִּנִּים הַקּוֹפְצָנִיּוֹת – יָצְאוּ הַחוּצָה בְּשֶׁקֶט, וְחִפְּשׂוּ בַּיִת חָדָשׁ.
בַּלַּיְלָה, מִיקָה שָׂמָה סֶרֶט חָדָשׁ בַּשֵּׂעָר, הִסְתַּכְּלָה בַּמַּרְאָה וְלָחֲשָׁה:
"לַיְלָה טוֹב שֵׂעָר שֶׁלִּי. עַכְשָׁו הַשֵּׂעָר רַק שֶׁלִּי, בְּלִי כִּנִּים קֻפְּצִינִיּוֹת."
