תִּינוֹק קָטָן בְּשֵׁם תּוֹם הָיָה גָּר בַּסַּל צַעֲצוּעִים.
הוּא הָיָה לוֹקֵחַ אֶת הַקֻּבִּיּוֹת, הַמְּכֻניּוֹת וְגַם אֶת הַדּוּבִּי שֶׁל עַצְמוֹ – וְלֹא מוֹכֵן לָתֵת לְאַף אֶחָד לְשַׂחֵק.
יוֹם אֶחָד, נִכְנְסָה לַחֶדֶר בֵּיתִי הַבובָה.
הִיא חָיִכָתה, נִסְּתָה לְהַצְטָרֵף לַמִּשְׂחָק – אֲבָל תּוֹם הִסְתּוֹבֵב וְאָמַר: "הַכֹּל שֶׁלִּי!"
בֵּיתִי נֶעֱצְבָה, וְהִתְכַּנְּסָה לִיד הַכֶּרית.
כְּשֶׁהַחֲדָר הָיָה שֶׁקֶט, תּוֹם הִבִּיט סְבִיבוֹ וְשָׁם לֵב –
לְלֹא חֶבְרָה, הַצַּעֲצוּעִים נִרְאוּ פָּחוֹת מְשַׁעֲשְׁעִים.
הוּא נִגַּשׁ אֶל בֵּיתִי וְלָחַשׁ:
"אֲנִי רוֹצֶה לְשַׂחֵק אִתָּךְ. נַחֲלֹק קֻבִּיּוֹת?"
הֵם בָּנוּ בריכָה לַבַּרְוָז, גֶּשֶׁר לַדּוּבִּי וּמִגְדָּל עַד הַתִּקְרָה.
וּמֵאָז, תּוֹם לָמַד –
שֶׁצַּעֲצוּעִים שֶׁמְּשַׁתְּפִים, וכפליים שמחים.
