עֲנָן הַדּוּב הַקָּטָן שָׁכַב בְּמִטָּתוֹ, עָטוּף בְּשְׂמִיכָה רַכָּה וְחַמָּה.
הַחֶדֶר הָיָה שֶׁקֶט, הַיָּרֵחַ זָהַר בַּחַלּוֹן – וְעֲנָן פָּעַם אַחַר פָּעַם לֹא נִרְדַּם.
הוּא הִתְהַפֵּךְ מִצַּד לְצַד, פִּהֵק וְלָחַשׁ בְּקוֹל קָטָן:
"לָמָּה הַשֵּׁנָה שֶׁלִּי לֹא בָּאָה?"
אִמָּא דּוּבָה נִכְנְסָה בְּשֶׁקֶט לַחֶדֶר, יָשְׁבָה לְיַד הַמִּטָּה וְלִטְּפָה לוֹ אֶת הָאֹזֶן.
"הַשֵּׁנָה מְחַכָּה שֶׁתִּתֵּן לָהּ רֶשׁוּת לְהִכָּנֵס," אָמְרָה בְּקוֹל רַךְ.
"רֶשׁוּת?" שָׁאַל עֲנָן בְּתִמָּהוֹן.
"כֵּן," חִיְּכָתה אִמָּא, "צָרִיךְ לִשְׁכַּב בְּשֶׁקֶט, לִנְשֹׁם עָמוֹק, וְלְדַמְיֵן חֲלוֹם נָעִים…"
עֲנָן עָצַם עֵינַיִם, נָשַׁם עָמוֹק, וְדִמְיֵן שֶׁהוּא רוֹכֵב עַל עֲנָן רַךְ בַּשָּׁמַיִם.
וּכְשֶׁפָּתַח עַיִן קְטַנָּה לְרֶגַע – הַשֵּׁנָה כְּבָר הָיְתָה שָׁם, מְכַסָּה אוֹתוֹ בְּחִיבּוּק שֶׁל שֶׁקֶט.
