הָיָה הָיָה יֶלֶד קָטָן בְּשֵׁם נֵבוֹ, שֶׁאָהַב לְהַבִּיט לַשָּׁמַיִם.
כָּל עֶרֶב, לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, הָיָה נִצָּב לְיַד הַחַלּוֹן וּמְחַפֵּשׂ כּוֹכָבִים.
לַיְלָה אֶחָד, בִּזְמַן שֶׁאִמָּא אָמְרָה לוֹ לְהָכִין פִּיגַ'מָה, נֵבוֹ לָחַשׁ: "אֲנִי עוֹד לֹא רוֹצֶה לִישׁוֹן, אוּלַי הַכּוֹכָבִים יִרְקְדוּ הַלַּיְלָה!"
אֲבָל פִּתְאֹם – קֶרֶן אוֹר קְטַנָּה נַחְתָּה לְיַד הַמִּטָּה. זֶה הָיָה כּוֹכָב קָטָן וְזָהוֹב בְּשֵׁם זוּזִי!
"זּוּזִי!" קָרָא נֵבוֹ, "מָה אַתָּה עוֹשֶׂה פֹּה?"
הַכּוֹכָב עָנָה בְּקוֹל פִּצְפּוֹן: "אֲנִי בָּאתִי לְשַׂחֵק, אֲבָל רַק עִם יְלָדִים שֶׁנּוֹחִים טוֹב. אַתָּה נִרְאֶה עָיֵף מִדַּי…"
נֵבוֹ פִּיהֵק. "אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה לְשַׂחֵק!"
זוּזִי חִיֵּךְ: "אִם תֵּלֵךְ לִישׁוֹן עַכְשָׁיו, מָחָר בַּלַּיְלָה אֲחַזֹּר – וְנָרְקֹד יַחַד בֵּין הֶעָנָנִים."
נֵבוֹ הִתְכַּרְבֵּל בַּשְּׂמִיכָה, עָצַם עֵינַיִם וְלָחַשׁ: "תָּבוֹא מָחָר, בְּסֵדֶר?"
הַכּוֹכָב קָרַץ לוֹ וְנֶעֱלַם לַשָּׁמַיִם.
