פַּעַם הָיָה יֶלֶד קָטָן בְּשֵׁם אוּרִי.
אוּרִי אָהַב לְשַׂחֵק, לִקְפֹּץ, לְצַיֵּר וְלָרוּץ בַּבַּיִת כְּמוֹ רַכֶּבֶת מְהִירָה.
יוֹם אֶחָד, אַחֲרֵי יוֹם אָרוֹךְ וּמָלֵא הַרְפַּתְקָאוֹת, אִמָּא אָמְרָה לוֹ: "אוּרִי, הִגִּיעַ הַזְּמַן לִישׁוֹן."
אֲבָל אוּרִי לֹא רָצָה! "אֲבָל אֲנִי עוֹד לֹא עָיֵף!" הוּא צָעַק וְצָחַק וְקָפַץ עַל הַמִּטָּה.
אִמָּא חִיֵּכָה, חִבְּקָה אוֹתוֹ וְאָמְרָה:
"אֲנִי אֲסַפֵּר לְךָ סוֹד קָטָן… יוֹדֵעַ לָמָּה הוֹלְכִים לִישׁוֹן?"
אוּרִי הִסְתַּקרן, נִרְגַּע וְשָׁאַל: "לָמָּה?"
"כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יְשֵׁנִים, הַגּוּף שֶׁלָּנוּ נִטְעָן כְּמוֹ סוֹלְלָה.
כִּי מָחָר מְחַכֶּה עוֹד יוֹם חָדָשׁ! עִם עוֹד מִשְׂחָקִים, עוֹד צְבָעִים, וְאוּלַי אֲפִלּוּ טִיּוּל אוֹ סִפּוּר חָדָשׁ."
אוּרִי חָשַׁב לְרֶגַע, הִבִּיט בַּתִּקְרָה וְחִיֵּךְ.
הוּא הִתְכַּרְבֵּל עִם הַדּוּבִּי שֶׁלּוֹ, לָחַשׁ לוֹ:
"לַיְלָה טוֹב דּוּבִּי, מָחָר נִהְיֶה מוּכָנִים לָהַרְפַּתְקָה הַבָּאָה."
וְאָז… עֵינָיו נִסְגְּרוּ לְאַט, לְאַט…
וּבַחֲלוֹם – הוּא כְּבָר רָץ שׁוּב בַּשָּׂדוֹת, עִם שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מֵעָלָיו.
