בְּמֶרְכַּז הַגִּנָּה שֶׁל גַּן הַיְּלָדִים "שָׁקֵד" עָמַד בֶּרֶז יָשָׁן, אַף אֶחָד כְּבָר לֹא סוֹבֵב אוֹתוֹ.
הוּא הָיָה סְתָם שֵׁם – קְצָת חָלוּד, קְצָת עָקֹם, כְּמוֹ אֶחָד שֶׁשָּׁכְחוּ מִמֶּנּוּ.
אֲבָל יוֹאָב הַקָּטָן, עִם הַשֵּׂעָר הַגּוֹלֵשׁ וְהָעֵינַיִם הַבּוֹרְקוֹת, הֶחְלִיט לִבְדֹּק:
"אוּלַי יֵשׁ לוֹ מַיִם קְסוּמִים?"
וְהוּא סוֹבֵב.
לֹא מַיִם יָצְאוּ. גַּם לֹא קוֹלוֹת שֶׁל לַחַץ.
יָצָא… צְחוֹק.
צְחוֹק רַךְ כָּזֶה, שֶׁל תִּינוֹק שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל מִצְּחוֹק מִתּוֹךְ שֵׁנָה.
יוֹאָב קָפָא. הִסְתַּכֵּל סָבִיב.
אַף אֶחָד לֹא רָאָה. הוּא סוֹבֵב שׁוּב – הַפַּעַם יָצָא צְחוֹק מִתְפַּצְפֵּץ, כְּמוֹ שֶׁל לֵיצָן שֶׁהֶחְלִיק עַל בָּנָנָה.
וְכָכָה, יוֹאָב גִּלָּה אֶת בֶּרֶז הַצְּחוֹקִים.
לְמָחֳרָת הֵבִיא אֶת הַדֻּבּוֹן שֶׁלּוֹ, דֻּבִּי, שֶׁיָּשַׁב עָצוּב כָּל הַבֹּקֶר.
הוּא שָׂם אוֹתוֹ לְיַד הַבֶּרֶז, סוֹבֵב – וְהוֹפּ! הַדֻּבִּי הִתְחִיל לְחַיֵּךְ.
אֲבָל אָז הַדֻּבִּי נִהְיֶה תָּלוּי בָּזֶה.
בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיָה עָצוּב – רָצָה רַק אֶת הַבֶּרֶז.
לֹא חִבּוּק. לֹא סִפּוּר. רַק "תְּסוֹבֵב לִי צְחוֹק, יוֹאָב!"
וְיוֹאָב הִתְחִיל לַחֲשֹׁב.
"אִם כָּל צְחוֹק מַגִּיעַ מֵהַבֶּרֶז… מָה קוֹרֶה כְּשֶׁאֲנִי אֶהְיֶה לְבַד בִּלְעָדָיו? וְאִם לֹא יִהְיֶה מַיִם בְּצִנּוֹר?"
וְאָז הוּא הֵבִין.
הוּא לָקַח אֶת דֻּבִּי, חִבֵּק אוֹתוֹ חָזָק, לָחַשׁ לוֹ סִפּוּר עַל קַרְנַף שֶׁקָּפַץ בִּטְרַמְפּוֹלִינָה – וְהַדֻּבִּי צָחַק. בְּלִי בֶּרֶז.
כִּי צְחוֹק אֲמִתִּי, לֹא נִפְתַּח בַּבֶּרֶז.