נָעֳמִי הָיְתָה יַלְדָּה סַקְרָנִית עִם קוּקִיּוֹת מִתְנַפְנְפוֹת וּצְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל.
אֲבָל הָיָה מַשֶּׁהוּ אֶחָד שֶׁנָּעֳמִי מַמָּשׁ לֹא אָהֲבָה – אֶת הַסִּיר.
"אֲנִי מַעֲדִיפָה אֶת הַחִתּוּל שֶׁלִּי," הִיא אָמְרָה לְאִמָּא, "הוּא כְּבָר רָגִיל אֵלַי."
אִמָּא חִיְּכָה וְלֹא לָחֲצָה.
"יוֹם אֶחָד, אַתְּ תְּגַלִּי בְּעַצְמֵךְ מָה מְחַכֶּה לָךְ בַּסִּיר," הִיא לָחֲשָׁה.
וּבַלַּיְלָה – זֶה בֶּאֱמֶת קָרָה.
נָעֳמִי חָלְמָה שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת לַשֵּׁרוּתִים… וְשֶׁהַסִּיר מְחַכֶּה לָהּ עִם כּוֹבַע מְסִבָּה, זִקּוּקִים שֶׁל סַבּוֹן, וְעוּגִיָּה מִקֻּבִּיַּת סַבּוֹן.
"בְּרוּכָה הַבָּאָה!" קָרָא הַסִּיר. "הֵכַנּוּ מְסִבָּה רַק בִּשְׁבִילְךָ!"
הָיוּ שָׁם גַּם נְיַר טוּאָלֵט רוֹקֵד, כִּיּוֹר שֶׁמְּזַמֵּר, וַאֲפִלּוּ מִבְרֶשֶׁת אַסְלָה שֶׁהִצִּיגָה קְסָמִים.
"רַק חָסֵר דָּבָר אֶחָד," אָמַר הַסִּיר.
"מָה?" שָׁאֲלָה נָעֳמִי.
"הַקָּקִי וְהַפִּיפִּי שֶׁלְּךָ. הֵם הָאוֹרְחִים הֲכִי חֲשׁוּבִים!"
"אֲבָל… הֵם תָּמִיד בָּאִים בְּחִתּוּל," לָחֲשָׁה נָעֳמִי.
"אָז הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהַזְמִין אוֹתָם לַמְּסִבָּה הָאֲמִתִּית!" אָמַר הַסִּיר.
בַּבֹּקֶר, נָעֳמִי קָמָה – וְהִבִּיטָה בְּסִיר אַחֶרֶת.
הִיא הִתְיַשְּׁבָה, חִכְּתָה… וְהַמְּסִבָּה הִתְחִילָה.
