יוֹנָה הָיְתָה יוֹנָה לְבָנָה שֶׁגָּרָה בְּעֵץ גָּבוֹהַּ בַּפַּארְק.
כָּל הַצִּפורִים בַּפַּארְק נִרְאוּ דּוֹמִים: לְבָנִים, קְטַנִּים, מְצִיּוֹצִים בְּקוֹל דַּק.
יוֹם אֶחָד, הִגִּיעַ לַפַּארְק בַּרְוָז כָּחוֹל עִם רַגְלַיִם קְצָרוֹת וְקוֹל רָם וּמִצְחִיק.
כֻּלָּם צָחֲקוּ עָלָיו וְלָחֲשׁוּ: "מִי הַזֶּה שֶׁצּוֹעֵק כָּךְ וְהוֹלֵךְ מוּזָר?"
רַק יוֹנָה עָפָה יָרֵחַ לְיָדוֹ וְאָמְרָה:
"אַתָּה כָּחוֹל, אֲנִי לְבָנָה – אֲבָל שְׁנֵינוּ צִפֳּרִים שֶׁאוֹהֲבוֹת לְשִׁיר. תָּבוֹא לְשִׁיר אִתִּי?"
הַבַּרְוָז חִיֵּךְ בְּרוּחַ גְּדוֹלָה, וּמֵאוֹתוֹ יוֹם – הַפַּארְק הָיָה מָלֵא בְּצִיּוּצִים, רְעָשִׁים מִצְחִיקִים, וְחֶבְרָה נֶהְדֶּרֶת.
