נוֹעָם הָיָה יֶלֶד שֶׁאֹהֵב לִצְחֹק, לְשַׂחֵק וּלְהַפְתִּיעַ אֶת אִמָּא בְּצִיּוּרִים.
אַךְ יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהַמִּגְדָּל שֶׁבָּנָה מִקֻּבִּיּוֹת נָפַל – הוּא הִתְמַלֵּא בְּרֶגֶשׁ מוּזָר שֶׁלֹא רָצָה.
"אַאאאאאא!" הוּא שָׁאַג, וְרָצָה לִפְרוֹץ את כֹּל הַדְּלָתוֹת.
"נוֹעָם," אָמְרָה אִמָּא בְּקוֹל רַךְ, "נִרְאֶה שֶׁבָּא לְבַקֵּר אֵצְלְךָ הַכַּעַס."
"הוּא נִתְקַע לִי בַּלֵּב!" קָרָא נוֹעָם, "וְהוּא לֹא מוֹכֵן לָצֵאת!"
"אוּלַי נֹאמַר לוֹ שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם בְּתוֹךְ הַצְּחוֹק שֶׁלְּךָ?" שָׁאֲלָה אִמָּא.
נוֹעָם עָצַם עֵינַיִם, נָשַׁם עָמוֹק וְלָחַשׁ:
"כַּעַס, אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ. תּוֹדָה שֶׁבָּאת, אֲבָל עַכְשָׁו תָּסַע לְטַיּוּל."
הַכַּעַס הִתְכַּוֵּץ, נִמֵּס, וְנוֹעָם חָזַר לְשַׂחֵק – הַפַּעַם בִּשְׂמֵחָה שֶׁל בֵּין עֶרֶב לְלַיְלָה.
